יוסף והשפה
משה סקאל

​

א.
בשנים שבהן בן זוגי ליר ואני התגוררנו בתל-אביב היה ביתנו מואר ורוב הזמן שקט. כמעט דבר לא חדר את קירותיו ואת החלונות. כל מרפסת פנתה לאחת מרוחות השמים. את אוויר השכונה פילחו לפעמים זיקוקים לאות שמחה על לידה, על חתונה או ברית מילה. ברגעים אחרים נורו יריות אקדח. כמה דקות אחר כך נשמע קול סירנות, ושוטרים עברו עם פנסים ברחובות וחיפשו אחר היורים.
נהגתי לעמוד במרפסת ולראות כיצד הם עוברים מבית לבית, נכנסים לבניינים בני שלוש וארבע קומות, כניסה-כניסה, ומטפסים במדרגות. אלומות הפנס שלהם האירו מתוך הדירות התחתונות ואז העליונות. הכל נעשה בשקט כמעט מוחלט. לפעמים ראיתי גם מרדף משטרתי. השוטרים דלקו אחרי מי שלחץ על ההדק, אבל לעתים קרובות הוא כבר היה רחוק משם.
בעומק השכונה היה בית שאסור היה להיכנס אליו. אפילו לא להתקרב. השוטרים ידעו את זה, תושבי השכונה ידעו את זה. היה זה בית צמוד קרקע, שמהנדסי העירייה לא העזו להתעסק אתו, אף שישב על קרקע ששווה מיליונים ושאישורי הבנייה שלו היו נתונים בספֵק.
מדי פעם אפשר היה לראות טנדר נעצר בפתח הבית הזה. אנשים יצאו מהטנדר ופתחו את תא המטען. הם אחזו צבי בקרניו, משכו אותו מהטנדר אל המדרכה, ודחקו בו, שייכנס אל הבית כדי להישחט. 
בשעות הערב או היום היתה נעצרת מכונית מול הכניסה לבית, ונערי המשפחה יצאו כדי למסור משהו לאנשים שישבו במכונית, ולקחת מהם משהו. בקרן הרחוב חנתה ניידת סמוייה וצפתה אל כניסת הבית, עשרים וארבע שעות ביממה.
כולם ידעו את זה.
עם הזמן כבר לא יכולתי להסיט את המבט. כשנכנסתי למכונית ונסעתי ברחובות העיר, כל הכבישים נראו לי ללא מוצא. חשתי ניכור מתמשך ומתעצם כלפי המקום שבו נולדתי וגדלתי, וכך עלה במוחי הרעיון לנטוש את ארצי. לא לאט נטשתי אותה, אלא במהירות מסחררת, כמו אדם שמשליך עצמו מראש מגדל. 
כשהגעתי לברלין, ישבתי וכתבתי בעברית. זאת לא היתה ארץ אבותי וגם לא מולדת. "אולי רק ציפורי מסע יודעות, כשהן תלויות בין ארץ ושמַים, את זה הכאב של שתי המולדות", כך כתבה המשוררת העברייה ילידת ליטא, לאה גולדברג. אני, באשר לי, לא חיפשתי מולדת. בברלין הייתי זר גמור, זר בין זרים, והרגשתי בביתי. בשיטוטי הבודדים בעיר, אהבתי את החורשות הגדולות ואת העצים, אהבתי את עונות השנה, אהבתי את הקדחתנות המהולה בעצלתיים – סימן ההיכר של כל עיר אמיתית. אבל כשהתחלתי לבוא בין הבריות חשתי שמשהו נשמט ממני: כמעט כל החושים, חלק מאיברי הגוף ועוד איזה דבר שאליו איש לא הכין אותי, הדבר העמוק ביותר: תכליתו של הגוף הראשון, קרקע הנפש – אותו דבר שאולי גם ניתן לכנות אותו בפשטות, שפת אם.

ב.
יום אחד באו ומצאו את יוסף באחד המקומות האלה, וכל שהוא הצליח לומר היה זה: שניטלה ממנו השפה.
כשניסו לדובב אותו, אמר: קוראים לי כך וכך, נולדתי בשנה זו וזו, הייתה לי אֵם והייתה לי שפה. גדלתי בתוך שפתי כמו שגדלים בתוך גזע של עץ. היה לי בית, ומתחת לביתי הייתה פיסת אדמה. ואני התהלכתי כאדם על אדמתו, והייתי שמח בנחלתי.
יוסף דיבר בשפת אימו. בגרונו הייתה תקועה עצם, והעצם הזאת אפשרה את ההגייה ודחקה בה. והוא דיבר מתוך הלב, ליבו. הוא אמר דברים שהוא הרגיש, ואת הדברים האלה התאווה לבטא במלים, לכייר אותם, לצקת בהם צורה.
והוא חזר ואמר: שפתי ניטלה ממני.
היא ניטלה ממני, כך הוסיף, משום שעקרתי מאדמתי.
הדברים האלה לא נהגו בכעס, ולא בלב נוקף, אבל גם לא בשוויון נפש גמור. אולי בהשתוממות.
הוריו של יוסף גידלו אותו במקום שבו נולד. הם עצמם הגיעו לשם ממרחב אחר – קרוב מבחינה גיאוגרפית, אבל רחוק לאין שיעור. הם דיברו אליו בשפת המקום החדש, אבל השפה הזאת קפצה את שרירי הפנים שלהם, והם חשו מאמץ גדול כשדיברו בה, כמו אדם שבורר אפונים מתוך שק, משליך את הלא-טובים ומשאיר לעצמו את הטובים והיפים לשימוש. 
העצם זעה בגרונם של ההורים וידעה גם להפיק צלילים של שפה אחרת, שהיו סתומים לאוזניו של בנם. הבן האזין לצלילים, צורתם הלכה והתבהרה לנגד עיניו כמו דמותו של הר הבוקעת מתוך הערפל. הוא השיב להוריו על דבריהם בשפת אימם, וכשהם גילו שסודותיהם כבר אינם כמוסים בפניו, רפו שריריהם ורווח להם.

​

ג.
יוסף הלך וגדל, וכמעט לא נתן את הדעת על מקומו ועל שפתו. הוא היה סבור, לתומו, שאם יעקור מן המקום, הרי ששפתו תמשיך ותהמה בין כתליו. כמו שֶמים הומים בתוך נקרָה ונוגסים בסלעים.
אמרו לו פעם שעורהּ של הצפרדע מנותק כל כך מאיבריה הפנימיים, עד שאפשר להסיר את העור ואז להחזירו למקומו באין מפריע. הוא חשב תדיר על החיה הזאת, ועל כך שבעודה במים היא זקוקה ליבשה, וכי בעודה ביבשה היא עורגת למים. וליבו יצא אליה.
המחשבות נרקמו בו במילים שהכיר, על אודות דברים שלא הכיר. החשיבה המאומצת גרמה לו לתחושה לא נוחה. כשעלה על יצועו, רגליו נסעו לכאן ולכאן. נדמה היה לו שתחת הרצפה יש מים. בחלומו פרצו המים וכילו את חלקתו, אבל הגוף צף מעלה ואוויר נשאף אל ריאותיו.
יוסף חש שמשהו מטלטל את עצמותיו ומניע את השרירים מתוך הגוף ואומר: קומו ולכו. הוא היה סבור שמדובר בעניין פיזיולוגי ממש, בפקודה שניתנה מן המוח – שהוא איבר – והיא מניעה את שאר האיברים לעבר מקום מסוים, כמו שנוהים אל הכותל המערבי או אל הכעבה במֶכָּה. 
וכך הוא קם וכך  נסע. הוא נטל את שפתו, הוא נטל את הכד. הכד היה השפה וההגאים וכל הדברים שהפכו את המלים לדבר שיש בו פשר, שמביע רגשות ומחשבה. 
בצאתו מן הבית נפל הכד ונשבר. יוסף לא חשב שזה סימן רע, ולא שזה סימן טוב. הוא אסף את השברים ואמר לעצמו: ארכיב מהם משהו אחר, במקומי החדש.

​

ד.
כל הדרך היטלטלה שפתו של יוסף בין כותלי גופו, וקולות השקשוק נמזגו ברחשי המסע. מחוץ לאיש היה עולם, וכעת הוא עשה את דרכו בעולם הזה אל מקומות שפעם הכיר רק כאורח נוטה ללון. 
הוא הגיע למקום והניח את שברי הכד בפינה בטוחה וחבויה מן העין. פתאום עלה על דעתו שלא נטל ברכת פּרֵדה מהוריו. אולי הם חשבו שהוא עושה טעות, או להפך – שהוא פודה את נפשו.
אולי אביו אמר לעצמו כך: אני גידלתי אותו, והוא עזב אותי.
אולי אימו אמרה לעצמה כך: הוא הולך למקום שבו יהיה לו טוב יותר.
במקומו החדש מצא יוסף מנוחה לרמ"ח איברים ולשס"ה גידים, אבל כבר למחרת התפלא לגלות שהמילים הולכות וניטלות ממנו, כמו דם שעוזב את הגוף ואוזל.
הוא חש שהוא מיובש – אף שלא מיובש היה. הוא הרגיש שמוחו ריק, אף שהמוח היה חי שבחיים. הוא יכול להכות שורש בביתו החדש, אבל חשש שמאוחר מדי להכות שורש.
וכך הוא נותר רובץ במקומו. גופו עסק בחילוף חומרים, אבל השפה הלכה ונשטפה ממנו, ונפשו הלכה והצטמקה לכדי כדור קטן, שנחבט בין כותלי הגוף וקול החבטה נשמע עד למרחוק, ואז קרוב יותר ויותר, עד שכמעט שכך.

 

ה.
יוסף אמר לעצמו: בלי שפתי, אנה אני בא.  
מחשבתו הכילה אז מעט שאפשר היה לכנותו, תודעה. אבל המעט החזיק הרבה. 
הוא ראה סביבו פנים שלא הכיר. איברי הפנים הזרות התייצבו מולו ואמרו ראייה וריח ושמיעה וטעם, ואילו רצונו העז של יוסף היה לחוש. הוא הושיט את כפות ידיו לְפנים והתהלך כאילו קבועים בהן חיישנים, וכאילו הוא סומא. הוא ראה – וחש כאילו אינו רואה, שמע – אבל לא ידע מה הוא שומע.
וכך  התקדם עקב-בצד-אגודל ברחובות, בפארקים, לצד תעלות. הוא נשא את חוטמו אל האוויר, וריחות שלא הכיר נספגו לתוכו. הוא נגע בעמודים של פנסי רחוב, בחלונות של מכוניות, בעלי כותרת של עצים העומדים בפריחה ביער. עירו החדשה הייתה שרויה רובה ככולה בחושך, והחשֵכה אמרה לו דבר אחד: מסתורין.
שפה זרה רחשה מכּל עבריו, ויוסף שאל את עצמו: האם אלמד את השפה הזאת? 
זאת לא הייתה שפת אימו, והיא לא שכנה בתת-העור שלו כמו היפודרמיס. המלים הצטרפו למשפטים, למחוות, לנטיות לב, לקללות, לביטויים של חשק. כל אלה היו ממנו והלאה.
הוא נעמד באמצע הרחוב, סומא גמור כפי שהיה, תתרן, כְּבַד-שמיעה וכבַד-חישה, ולרגע התאווה לפשוט מעליו את המכנסיים ואת התחתונים. משהו בתוכו השתוקק לאיזה דבר, למרות הכול.
אבל לשווא: תשוקתו נותרה חתומה, מכנסיו רכוסים.

​

ו. 
עם הזמן פענחו אוזניו של יוסף את הקולות החדשים. גם החשֵכה ברחובות העיר נעשתה מפוענחת לעיניו. רגליו פסעו בטוחות יותר על פני הקרקע. והוא ידע היטב שזאת אינה נחלתו. 
הוא שמח בכך שזאת אינה נחלתו, ובכל זאת, איזה דבר בליבו התגעגע לנופים שהכיר ולשפת אימו.
הוריו חסרו לו כמו איבר חסֵר. יוסף נזכר עכשיו בדבריו של קונפוציוס: כל עוד הוריך בחיים אל תרחיק מהם, ואם תרחיק, עליך להודיע את יעדך.
מה היה יעדו? הוא לא ידע. מקומו החדש היה עבורו המקום היחיד עלי-אדמות. הוא ניחש שמפעמים בו רצונות, הוא ידע שחבויה בו תשוקה ושיום אחד היא תתלקח, אם רק ישליך לעברה חומר בעֵרה. החיים נראו לו דבר פעוט, והם גם היו עצומים ומחוץ לתפיסתו. 
כל עולם המושגים שלו השתנה: באין הוריו בהישג ידו, היה סבור שאין לו הורים. באין לו שפה – האמין שדי לו במה שהוא רואה ושומע ונושם וחש. באין לו יעד או נחלה, אמר: אני – נחלתי. 
אני – נחלתי.
וחזר ואמר את הדברים הללו לעצמו, עד שהאמין בהם כבתורה מסיני.
יוסף לא היה מאושר ולא בלתי מאושר. הוא היה דבר אחר. הוא היה איש ללא שפה, בעולם חדש. הוא לא מצא מנוחה לעצמו, אך לא היה שרוי בבוקה ומבולקה.
נניח לאיש בלא שפה במנוחה במקומו, ונשוב לעולמנו.

​

ז.
בקיץ 2021, כחלק מתחקיר לרומן שלי בכתובים, הוזמנתי לחפירה במערה פרה-היסטורית בגליל, בחיפוש אחרי האדם הקדמון. טסתי לשם מברלין ולנתי במשך שבוע בקיבוץ, יחד עם הפרה-היסטוריונים. איש מהחוקרים הללו לא כינה אותי בשמי. עד מהרה גיליתי כי בכל הרשימות של הצוות אני מכוּנה "הסוֹפר". 
ביום החפירה האחרון, כשנדמה היה שאפסו הסיכויים למצוא איזה דבר, נתגלה שלד לעינינו, באחד הריבועים הנידחים. מישהו קבר את האדם הזה לפני חמישים אלף שנה ויותר. הגולגולת שלו הוסרה אי-אז – אולי בעל חיים חילץ אותה כדי לאכול את המוח העתיר אומגה 3, ואולי היא נלקחה כחלק מריטואל כלשהו. אנחנו איננו יודעים. כך או כך, הלסת נותרה בשלד שאותו מצאנו, ועליה היתה מונחת עצם הדיבור. העצם הזאת ריחפה בגרונו של האדם העתיק ההוא ואפשרה לו לומר את אשר על לבו. 
כשנתגלה השלד במערה בגליל, לא נורו זיקוקים ולא נחגגו חגיגות כמו היום שבו מצאו את השלד הידוע "לוסי" באתיופיה, בשנות השבעים של המאה העשרים. 
שקט גמוּר שרר במערה שבה עמדתי בגליל. כשרכנתי והתבוננתי בשלד שגילינו, שמעתי את אחת החופרות ממלמלת את הפסוק מספר תהילים:  אֱ֭נוֹשׁ כֶּחָצִ֣יר יָמָ֑יו כְּצִ֥יץ הַ֝שָּׂדֶ֗ה כֵּ֣ן יָצִֽיץ׃ כִּ֤י ר֣וּחַ עָֽבְרָה־בּ֣וֹ וְאֵינֶ֑נּוּ וְלֹֽא־יַכִּירֶ֖נּוּ ע֣וֹד מְקוֹמֽוֹ.

בתום החפירה שבתי לבית הורי, בטרם אחזור לביתי בברלין. רגלי הוליכוני מאליהן אל המקום שהיה פעם חדר הנעורים שלי.
שנים קודם לכן, כשעזבתי את הבית, הורי הזמינו פועלים ואלה סתמו את דלת חדרי בלבֵנים. הם הלמו בפטיש בקיר שחיבר את חדרִי לחדר השינה של הורי, פרצו שם דלת חדשה, ולבסוף אטמו את שני החלונות בחדרי, כפי שעוצמים את עיניו של מת. לאחר מכן בנו מדפים לאורך הקירות, וכך הפכו את חדר הנעורים שלי לחדר ארונות. 
כעת התפשטתי מכל בגדי ונשכבתי בחשכת חדר הארונות הזה על הרצפה. בעודי שוקע בשינה עוד הספקתי לחשוב על הביטוי העברי, נאסף אל אבותיו.
אמי העירה אותי מן השינה וזינקתי ממקומי. הלכתי והתקלחתי, ואז ישבנו יחד בסלון. שיחתנו היתה אינטימית אבל כל העת האזינה לה מערכת הבית החכם של גוגל. אמי אמרה למערכת של גוגל לכבות את האור במטבח ולהדליק את האור בסלון. היא אמרה לתנור להידלק ולחמם עבורנו את ארוחת הצהריים. לאחר מכן ביקשה אמי ממערכת הבית החכם שתנגן בשבילנו שיר שמח. המערכת ניגנה שיר ששמו "שיר שמח." אמי ביקשה מהמערכת של גוגל שתפסיק לנגן את השיר. הוא ניגן לה על העצבים.
גם אני רציתי לעשות משהו עם מערכת הבית החכם. אמרתי: "הֶיי, גוגל, מה חובותיו של בן כלפי הוריו?"
"בן צריך לכבד את הוריו", אמרה המערכת את המובן מאליו. ואז המשיכה: "בן צריך ללמד את הוריו דברים שאינם יודעים. בערוב ימיהם, על הבן לוודא שיש מקום בעולם שהוריו יכולים לקרוא לו: בית."

​

ח.
אנשים סוחבים אתם את ההורים שלהם ממקום למקום. סוחבים את הקמצנות שלהם. סוחבים את השתיקה שלהם. סוחבים את השִכחה שלהם. סוחבים את ההזדקנות שלהם, בקצה השפתיים, העיניים. הם מלֵאים בהורים שלהם, מצד אחד ומצד שני. כל הגיל של ההורים – מצד ומצד. האדמות שהם דרכו עליהן. הבתים שגרו בהם. הלשונות שהם חיו בתוכן, כמו שחיים בתוך חור של עץ.
הם הופכים להיות ההורים שלהם, פעמיים, ארבע, אין-ספור פעמים. אין-סוף של הופכים להיות. זאת החזרה אל הרחם.

​

​

***

לקריאת הסיפור בגרמנית בעיתון Frankfurter Allgemeine Zeitung, בתרגומה של אנה בירקנהאור

לקריאת פרסומים נוספים בעברית

גרסה מוקדמת של הסיפור פורסמה בכתב העת "מאזניים" בשנת 2020

​